פסק-דין בתיק ת"א 9322-02-14

בקשה לסילוק על הסף של תביעה נגד עירייה, בבקשה להצהיר שהמשיב אינו חייב בתשלום ארנונה על נכס, מאחר והוא לא היה "מחזיק" בו.

רקע

1.              המשיב (להלן: " התובע") הגיש תובענה בה הוא מבקש שבית המשפט יצהיר שהוא אינו חייב בתשלומי ארנונה בגין נכס, משום שהוא לא היה מחזיק בו.

2.              המבקשת  (להלן: " העירייה") מבקשת לסלק את התביעה על הסף בהעדר סמכות עניינית, בשל אי מצוי הליכים על פי דין, בשל חוסר ניקיון כפיים, בשל שינוי ניכר .

3.              התובע הגיב לבקשה ומתנגד לה.

טענות המבקשת - הנתבעת 1 (העירייה)

4.              התביעה היא לסעד הצהרתי על פיו התובע אינו חייב כספים לעירייה.

5.              הסמכות לדון בתביעה היא לבית משפט לעניינים מנהליים וזאת מאחר והתובע תוקף את החלטת הנתבעת לחייב אותו בתשלום ארנונה.

6.              התובע לא פעל על פי הדין ובחר לשבת בחיבוק ידיים כל העת תוך התחמקות מתשלום החוב, וכיום בחר התובע בדרך של המרצת פתיחה המנוגדת למדיניות המשפטית והדין אשר קבעו באופן חד משמעי שעל חייב למצות את ההליכים הקבועים בחוק הערר. לפיכך התובע הגיש את המרצת הפתיחה בהיעדר מיצוי הליכים כדין ולכן יש לדחות את המרצת הפתיחה כנגד העירייה.

7.              עוד טוענת העירייה כי יש לדחות את התביעה בשל העובדה שהוגשה בחוסר ניקיון כפיים, תוך אי גילוי פרטים ועובדות מהותיות לבקשה. העירייה מפנה לכך שהתובע הסתיר מבית המשפט כי בחודש אפריל 2013, הגיש באופן עצמאי בקשה לביטול חובות לבית משפט זה, תיק מס' 35987-04-13 בתיק אף התקיים דיון בפני כב' השופט אלון רום, בו הוסבר לתובע ואף ניתנה לו ההזדמנות להגיש תובענתו לבית משפט המוסמך בהתאם לסדרי הדין המקובלים.

טענות המשיב - התובע

8.              התובע השיב לבקשה ומתנגד לה תוך שהוא חוזר על טענתו כי אינו חייב למבקשת כספים.

9.              נטען כי הסכסוך הוא בין העירייה לבין הנתבעים האחרים בתובענה ולכן היה על העירייה לבדוק מי מחזיק בנכס.

10.          לטענתו אין מדובר בעניינים מנהליים, אלא בהחזקה המשפיעה בעקיפין על הרשות, החלטה מנהלית של הרשות היא פונקציה למחזיק בנכס והוויכוח מי המחזיק יכול לדון בפני בית משפט זה.

דיון

11.          הסעד אותו תובע התובע הוא סעד הצהרתי כי הוא אינו חייב בתשלומי ארנונה בגין נכס מקרקעין, בטענה שהוא לא היה "מחזיק" בתקופה הרלוונטית.

12.          לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, השתכנעתי שבית משפט זה אינו מוסמך לדון בתובענה ודינה להיות מסולקת על הסף.

13.          טענת התובע היא כי הוא "אינו מחזיק" בנכס. חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן: " חוק הערר") קובע את ההליך בו על התובע לנקוט: בהתאם לסעיף 3 לחוק הערר או פנייה לועדת ערר בהתאם לסעיף 6(א) לחוק הערר.  אם סבור התובע שטענותיו נדחו שלא כדין, קובע חוק בתי משפט לענינים מינהליים, תש"ס-2000 (להלן: " חוק בתי משפט מנהליים") כי עליו להגיש עתירה לבית משפט לעניינים מנהליים בהתאם לסעיף 5(1) לחוק בתי משפט מנהליים או ערעור לבית מהשפט לעניינים מנהליים בהתאם לסעיף 5(2) לחוק בתי משפט מנהליים, מכוח סעיף 6(ב) לחוק הערר.

כלומר, בעניינו של התובע קיים גוף השגה וערר על פי דין.

14.          ההלכה בעניין סמכותם של בתי משפט אזרחיים לדון בסוגיות שבסמכות גופי ערר על פי דין, נקבעה ב רע"א 2425/99 עיריית נס ציונה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ (12.9.00), בה נקבע כי כאשר קיים גוף השגה וערר על פי דין, יש לפנות אליו ולא לבתי המשפט הכלליים:

"מקום שהמחוקק קבע דרך מיוחדת להשגה ולערר יש ללכת בדרך זו ולא לאפשר את עקיפתה".

ובהמשך:

"... באילו נסיבות חייב אזרח המתדיין עם הרשות להיזקק תחילה למנגנון יישוב מחלוקת שנקבע בחוק המיוחד החל על העניין, ומתי רשאי הוא לפנות ישירות לבקש את סעדו בבית-המשפט הרגיל או בבג"ץ. שאלה זו מעלה את הצורך לבחון את היבט סמכותם של גופי הערר שהוקמו במסגרת החוקים הרלוונטיים ואת היחס בינם לבין סמכויות בתי-המשפט. ... ההנחה היא כי בדרך-כלל ידונו גופי הערר בעניינים הנתונים לסמכותם, ולא גורמים שיפוטיים אחרים, ...".